העמותה לתמיכה בחולי קרוהן
וקוליטיס כיבית בישראל

המטרה העיקרית שלי בכתיבת שורות אלו היא לשתף ולחלוק אתכם את הסיפור האישי שלי ואת התובנות שהגעתי אליהן במהלך השנים שלי במחיצת מחלת הקרוהן. הבנתי שעלינו לחבר את האדם עם הכח העצום החבוי בתוכו. הכח הזה טמון בחשיבה, ברגש, בהתנהגות, בבחירת היחס למצב שבו הוא נתון ובשליטה הבלעדית על המצב.

שמי אוהד, ואני חולה במחלת קרוהן כ-14 שנה. כל הסיפור החל בגיל 16 כאשר הופיעו כאבים באזור פי הטבעת. לאחר שעברתי מספר בדיקות אבחנתיות שכללו קולונוסקופיה ו-CT, הוברר שאני חולה במחלת קרוהן.

לא ידעתי מה זה בדיוק קרוהן, וגם לא ייחסתי לזה יותר מידי משמעות. הרופא אמר לי שזה לא נורא, אפשר לחיות עם זה ורק צריך לקבל תרופות כטיפול מונע.

באותה שנה עברתי שני ניתוחים קטנים, כיוון שהייתה לי פיסטולה. זה קרה באמצע כיתה י”א בדיוק בזמן שהתחלתי ללמוד לבגרויות.

זאת היתה שנה קשה מאוד עבורי בעיקר בגלל שהייתי צריך להתמודד גם עם המחלה וגם עם המבחנים. בנוסף לכך, לא שיתפתי אף אחד מחבריי וממכרי במה שעברתי. למעשה, אף אחד, פרט למשפחתי, לא ידע אני חולה בקרוהן. בסופו של דבר בעזרת כוח רצון ותמיכה של המשפחה עברתי בהצלחה את המבחנים וגם הכאבים הלכו ופחתו. למעשה, המצב הזמני הזה עזר לי לפתח ולהעצים את ההתכחשות שלי למחלת הקרוהן.

היום, במבט לאחור, ברור לי שהצלחתי להתכחש לקרוהן רק בתודעה שלי. שכן ה”תת מודע” הרי היטיב להבין את המצב לאמיתו, כך שיצא שכרי בהפסדי.

היום אני יודע, שבאותו זמן היה קיים אצלי פער גדול מאוד בין ה”מודע” מצד אחד, ל”מציאות האמיתית” מצד שני. כתוצאה מכך, נוצר לחץ נפשי שגרר אחריו לחץ גופני וזה בתורו החמיר את מחלת הקרוהן והגביר את התכיפות והעוצמה של ההתלקחויות.

אני זוכר שבגיל 17, הלכתי לפגישת ייעוץ אצל הרופא והוא סיפר לי, בין היתר, שהצבא פוטר חולי קרוהן משירות צבאי, ואם ארצה, אוכל להתנדב. אני חייב להודות שבאותו רגע זאת הייתה מכה קשה עבורי, אף פעם לא דמיינתי את עצמי כמי שלא משרת בצבא. מבחינתי זה היה “ייהרג ובל יעבור”. הצבא בשבילי זה לא רק לתרום למדינה שבה אני חי אלא גם קטע חברתי שכולם מדברים עליו, אחים, חברים, הורים. ובעצם, אם לא הייתי משרת בצבא הייתי מרגיש ממש חריג ויוצא דופן ומבחינתי זה לא היה בא בחשבון. באותו רגע כבר החלטתי שאני הולך להתנדב לצבא ויהי מה.

לדאבוני, לאחר צו ראשון ושני באמת קיבלתי פטור מהצבא, אבל לאחר שהגשתי בקשת התנדבות, הצבא אפשר לי להתנדב. זמן קצר לאחר מכן קיבלתי זימון לראיון ביחידה הטכנולוגית של חיל המודיעין, ולשמחתי התקבלתי.

אני זוכר שכשהתגייסתי לצבא הייתי מאוד מתוסכל מעצם העובדה שלא עברתי טירונות “אמיתית” כמו שכולם עוברים, אלא הכשרה בסיסית של 3 ימים עם מתנדבים אחרים בעלי נכויות שונות. הכעיס אותי שתייגו את הבעיות שלי כנכות כי למעשה היו לי קצת כאבי בטן מדי פעם, שלשולים, קצת אנמיה, בגלל זה אני צריך להיות מתויג כמתנדב?

סירבתי להשלים עם העובדה שהבעיות שיש לי הן, למעשה, נכות מסוימת.

גם אחרי שהגעתי לבסיס שבו שירתתי שלוש שנים, הרגשתי לעיתים יוצא דופן כי בניגוד לכל שאר החיילים היה לי פטור משמירות ומתורנויות מטבח. כשנשאלתי מדוע אני לא עושה שמירות או תורנויות מטבח, אמרתי שיש לי בעיה במעיים. בעצם, אף פעם לא סיפרתי שיש לי קרוהן, וגם לא רציתי שאף אחד ידע “חס וחלילה” שאני מתנדב. היחידים שידעו על כך היו המפקדים שלי. כששאלו אותי מדוע אני לא רוצה לספר את זה לשאר החיילים, אמרתי שאני מעדיף שאף אחד לא יידע.

באופן כללי מאוד ניהנתי מהשירות ביחידה וזה תרם לי המון מכל הבחינות: ידע ונסיון מקצועי, חברים שאני בקשר איתם עד היום, היכרות עם אנשים מכל צבעי הקשת בישראל וגם הידיעה שתרמתי את חלקי למדינה ועשיתי את המוטל עלי (אני גם מתנדב למילואים).

בדיעבד, אני חושב שעשיתי טעות בכך שלא סיפרתי לאנשים שיש לי קרוהן, כי שרפתי המון אנרגיה בהסתרת העובדה שאני מתנדב, דבר שגרם לי ללחץ רב ולמתחים מיותרים. הייתי צריך להמציא כל מיני סיבות מדוע אני לא עושה שמירות ומטבחים וחשתי מאוד לא נוח עם זה.

אני גם סבור כי בשל העובדה שלא שיתפתי אחרים בכך, הביטחון העצמי שלי נפגע, באופן לא מודע. וזאת למה? כי כאשר אדם מסתיר עובדות חשובות אודותיו, הוא עשוי להרגיש “שווה פחות” לעומת אחרים, הואיל והם לא יודעים הכל עליו, ולפיכך מעריכים ושופטים אותו לא בהתייחס למי שהוא באמת.

למעשה, הייתי נתון לסוג של התכחשות ובורות. חשבתי שאם אבחר לא לשתף אנשים אחרים בזה, ארגיש “כמו כולם” ולא אהיה יוצא דופן. אבל בעצם לא הבנתי שאין לי בכלל במה להתבייש. הרי לא עשיתי שום רע לאף אחד, לא אני בחרתי בקרוהן אלא הוא בחר בי מתוך פטאליות אכזרית, אז מה הביג דיל?

האם הייתי בכלל מודע לעובדה, שבעצם, אני בחרתי להתכחש למצב ואף אחד (אפילו לא הקרוהן) לא אילץ אותי לעשות בחירה זו?

האם הייתי בכלל מודע לאופציות שעמדו לרשותי?

והחשוב מכל, האם הייתי מודע לכך שלמרות שאינני יכול לשנות את בחירתו של הקרוהן בי,


אני כן יכול
 לבחור את צורת ההתמודדות שלי עם מציאות לא נעימה זו ואת יחסי אליה?

ברור שאז לא רק שלא ידעתי את כל הדברים האלה, אלא שלמען האמת, גם אם הייתי מקבל את כל האינפורמציה הזאת, לא הייתי מפנים אותה ובוודאי שלא הייתי מיישם אותה בצורה משמעותית.

בכדי לקבל תועלת אמיתית מידיעת הדברים האלה הייתי צריך קודם כל להטיל בהם ספק, לחשוב עליהם, לשנות אותם כדי שיתאימו לי, למחשבותיי, לרגשותיי, לאמונותיי ורק אז לעכל אותם…

זה תהליך למידה אינטראקטיבי, מעניין ולמרבה הפלא – אפילו מהנה.

התועלת החשובה ביותר בתהליך זה, היא שבשנייה בה התחלתי בו, התמלאתי בהרגשת כוח ושליטה שהייתה בניגוד גמור להרגשת חוסר האונים שליוותה אותי במשך התפרצויות הקרוהן ובתקופת ההתכחשות שקדמה לה.

רק היום אני מתחיל להפנים את התפילה המפורסמת:


“אלוהי, תן לי את האומץ לשנות את הדברים אותם אני יכול לשנות

את השלווה להשלים עם הדברים שאינני יכול לשנות

ואת החוכמה להבדיל בין השניים”

ההתכחשות,למעשה, מנעה ממני שלושה דברים:

  1. את החופש לבחור לשנות את אותם הדברים שאני כן יכול לשנות.
  2. את החופש לבחור לקבל בשלווה את אותם הדברים שאני ממילא לא יכול לשנות.
  3. את האפשרות לראות את ההבדל בין הדברים אותם אני כן יכול לשנות לבין הדברים אותם אני לא יכול לשנות.

היום אני מתחיל להפנים את העובדה שהכל, בעצם, טמון בידיי, ורק לי יש את חופש הבחירה להחליט כיצד אני מתייחס לקרוהן שלי.

האם אני נותן לו להכתיב לי להרגיש מפוחד, מדוכא וכועס ומאפשר לו להשתלט על צורת החשיבה ועל ההתנהגות שלי?

או שאני מחליט לקחת את העניינים לידיים שלי ולהיות “האדון הבלעדי” למחשבותיי וליחס שלי כלפי המצב בו אני נמצא.

לאחר שהשתחררתי מהצבא, נסעתי לטיול של חודשיים בארה”ב יחד עם חבר. עשיתי את הבחינה הפסיכומטרית והתחלתי ללמוד לקראת תואר ראשון בניהול טכנולוגי, במכון הטכנולוגי בחולון. עם סיום לימודי התואר התחלתי לעבוד בחברת תוכנה ובמקביל התחלתי גם ללמוד לקראת תואר שני באותו תחום.

במאי 2008 סמוך לסיום לימודי התואר השני, שוב תקפו אותי כאבי הבטן ושלשולים. לאחר ניסיונות של שימוש בתרופת רמיקייד ובסטרואידים למיניהם שלא צלחו, הגעתי לבית החולים תל השומר עם כאבים עזים.

עשיתי בדיקת CT ואז התברר שהדלקת החמירה וכנראה שלא תהיה ברירה ואאלץ לעבור ניתוח להסרת חלק מהמעי הדק והגס.

זכורה לי אפיזודה ששכבתי על המיטה בכירוגית ב’ בתל השומר. ניגש אליי הרופא, התיישב על מיטתי, והחל לספר לי, בעדינות, שאצטרך להיות בצום למשך חודש וחצי בערך. לא אוכל לאכול ולשתות כלום עד לניתוח, על מנת שהדלקת תתרפא מעט וניתן יהיה לנתח אותי בקלות רבה יותר. הוא הוסיף ואמר שבזמן הזה אני אאלץ לקבל הזנה תוך-ורידית של TPN, שזה חומר נוזלי לבן (דומה לחלב) שמכיל את כל מה הרכיבים התזונתיים שהגוף צריך בשביל להתקיים.

באותו רגע התחלתי לבכות כיוון שהרגשתי חוסר אונים עצום ותסכול רב. “למה הקרוהן המחורבן הזה היה צריך לפגוע דווקא בי? מה עשיתי רע למישהו? איך בכלל אפשר לחיות בלי לאכול? ולמה בחור כמוני, בן 29, עם שמחת חיים צריך לשכב פה כמו איזה מסכן בלי לאכול, עם כל החולים האלה שנראו לי אז כאילו שהם עומדים למות בכל רגע? “

לקח לי כמה שעות לחזור לעצמי ולהתעשת ובאותו רגע הבנתי, בעצם, שאין לי כל כך הרבה ברירות, אלא לגייס כוחות פנימיים בשביל לעבור את זה ואפילו לצאת מחוזק מכל החוויה הלא נעימה הזו.

אחרי שיצאתי מתל השומר, ההורים שלי עברו הדרכה ע”י נציגה של חברת טבע ולמדו כיצד לחבר אותי וכיצד לנתק אותי מהאינפוזיה של ה-TPN . נאלצתי להיות מחובר 12 שעות כל יום ל”דבר” הזה.

אני זוכר שהדבר שהפריע לי ביותר היה הצורך להיות תלוי בהורים הואיל ולא יכולתי להתחבר ולהתנתק בעצמי מהאינפוזיה. זה שיגע אותי שהייתי צריך לתאם כל פעם עם אימי מתי אני חוזר הביתה או מתי היא צריכה לחזור בכדי לחבר אותי בערב. בנוסף, לא יכולתי לצאת בערבים כיוון שהייתי מחובר ל”לבן” הזה כל הלילה.

אני בספק אם הייתי מצליח לעבור את התקופה הזו ללא תמיכתם ועזרתם האין סופית של הוריי. העידוד, המילה הטובה כשצריך, השקט הנפשי ובעיקר הביטחון והאמונה בי לכל אורך הדרך!

אני זוכר שבאותו זמן, הרשה לי הרופא לשתות רק מים, תה, מיץ תפוחים, מרק עוף צח וג’לי.

זה היה תפריט די “מגוון”. חילקתי אותו לשלוש ארוחות ביום:

בבוקר – כוס תה עם כוס מים וכדורים

בצהריים – מרק עוף צח + ג’לי לקינוח

בערב – כמו בצהריים.. בתוספת כוס תה

וכמובן שהייתי מנשנש בין הארוחות עוד קצת ג’לי ומרק…

ממש באותה תקופה, התארחה אצלנו בבית דודה שלי מלוס אנג’לס, שבמקצועה היא ד”ר לפסיכולוגיה. בשיחות שקיימתי איתה, התוודעתי לראשונה ללוגותרפיה. את השיטה הזו פיתח ויקטור פראנקל, רופא (פסיכיאטר) ופסיכולוג יהודי מווינה, עוד לפני שנשלח למחנה ריכוז.

“לוגוס”, ביוונית זה משמעות, ו”תרפיה” זה ריפוי, כלומר ריפוי באמצעות חיפוש אחר משמעות בכל מצב שבו אנו נמצאים ואפילו חיפוש אחר משמעות בסבל.

ברור שאנו צריכים לנסות למנוע מצב קשה, או לפחות, להקטין את הסבל הכרוך בו. אך אם הסבל נכפה עלינו, אנו כן יכולים למזער את הנזקים הנפשיים וגם הפיזיים באמצעות חיפוש אחר משמעות בסבל הזה.

למעשה, בתהליך החיפוש אחר משמעות נוכל אפילו להפוך את הסבל לרווח ולהפיק ממנו תועלת, כפי שהפחם הופך ליהלום אחרי תהליך מסוים.

מסתבר שהשיטה שכל כך עזרה לחוליו של פראנקל לפני המלחמה, הצילה את חייו שלו ואת חיי חבריו במחנה הריכוז באופן חד משמעי!

פראנקל, הידוע בספרו “האדם מחפש משמעות”, כתב:


“אם האדם יהיה מודע לכך שבכל רגע נתון

הוא יוכל לבחור את היחס שלו כלפי המצב שבו הוא שרוי, קשה אשר יהיה,

תמיד תינתן לו ההזדמנות להשתמש במצב הזה למען התועלת האישית שלו.”

אולם עד שלא מתנסים בחוויות אמיתיות (כמו למשל קרוהן) ולא מנסים להפיק תועלת מעשית מיישום עיקרון אחד או שניים מהלוגותרפיה, תיאוריה זו יכולה להישאר בגדר נושא מעניין לשיחת רעים ותו לו!

אני חייב להודות, שבאותו זמן כשדודתי דיברה איתי על הנושא, לא בדיוק הבנתי מה זה וגם לא ייחסתי לכך יותר מידי משמעות (תרתי משמע), אולם עצם הידיעה שאני יכול להפיק תועלת גם מסבל ומחוויות קשות שאני עובר, סקרנה אותי ויצרה בי איזה סוג של התעניינות ומשיכה ללוגותרפיה.

חשבתי לעצמי, כל כך הרבה אנשים הצליחו ועדיין מצליחים להשתמש בכלים של הלוגותרפיה, על מנת להתמודד ולהתגבר על מצבים גרועים בהרבה משלי, אז למה שאני לא אוכל?

עצם המחשבה על כך, המירה את הרגשת חוסר האונים שלי ברגשות של כוחשליטה ותקווה.

באותם שבועות לפני הניתוח לא ממש הבנתי מהם אותם כלים, אך הרגשתי דבר אחד ויחיד:


“אמנם אין לי שליטה על הימצאותו של הקרוהן בקרבי,

אך מרכזי השליטה שיכתיבו את היחס שלי לקרוהן, לבחירת הכלים להתמודדות וליישומם

נמצאים בתוכי ולא מחוצה לי!”

ההרגשה האמיתית הזו, היא שהתחילה את תהליך החיבור שלי עם הכוחות הגלומים בתוכי והיא זו שממשיכה להוביל אותי ולחזק אותי גם כיום. הלוגותרפיה מחברת את האדם למרכז שליטה פנימי שבתוכו, ולא לשום נס חיצוני שנמצא מחוץ לו – מבלי להפחית, כמובן, בערך האמונה בנס חיצוני. זאת ועוד, למעשה, האמונה בכוח הפנימי שלי, רק מחזקת את האמונה שלי בגורמים חיצוניים וכך אני נהנה מטובו של זה ושל זה כאחד.

לאחר כחמישה שבועות של הזנה תוך ורידית עם TPN עמדתי לעבור את הניתוח המיוחל שכל כך ציפיתי לו.

זכור לי שלפני הניתוח, המנתח סיפר לי שייתכן ויהיה צורך לשים לי סטומה. לא הבנתי בדיוק מה זה סטומה. חשבתי שזה איזשהו נקז ששמים בגוף ואחרי כמה חודשים פשוט שולפים אותו ללא כל בעיה. בדיעבד מסתבר שטעיתי…

בפגישה שההתקיימה לפני הניתוח עם אחות הסטומה הוסבר לי שסטומה היא, למעשה, פתח יציאה מהמעי הדק או הגס המשמש לניקוז הפרשות אצל אנשים שגופם, מסיבות שונות, אינו יכול לסלק את הפסולת בכוחות עצמו.

אני חייב להודות שבאותו רגע הייתי בהלם. לא תיארתי לעצמי שאפשר בכלל לחיות עם “דבר” כזה שתקוע לך בבטן ומוציא הפרשות שונות ומשונות במשך היום.

האחות המשיכה והסבירה לי שזה לא נורא כל כך וניתן לחיות עם סטומה ולעשות הכל.

היא נתנה לי עלון מידע בסגנון של “כל מה שרצית לדעת על סטומה ולא העזת לשאול…”

האמת היא שמאוד עזר לי לקרוא את זה, כי הבנתי, בעצם, שכן אפשר לחיות עם סטומה. ללכת לעבודה, לטייל, לעשות ספורט ולנהל חיים רגילים.

האחות גם הסבירה לי על פרטים טכניים שקשורים לניתוח וענתה לי על כל מיני שאלות שעלו אצלי, כמו כמה זמן יארך הניתוח? אם יש כאבים חזקים אח”כ ומתי הם עוברים? כמה זמן אצטרך להיות מאושפז? איך הצוות הרפואי במחלקה? מה אני צריך להביא לפני הניתוח? וכו’…

אין ספק שעצם המפגש עם אחות הסטומה לפני הניתוח סייע לי בהתמודדות עם החוויה הלא שגרתית הזו.

למעשה, כאשר אדם הולך אל הלא נודע הפחדים והחששות אצלו מתגברים עוד יותר וזה מעצים את תחושת חוסר האונים שלו, אולם כאשר הוא מקבל מידע נוסף על התהליך שהוא הולך לעבור, זה עשוי להפחית במידת-מה את מידת החרדה והפחד בהם הוא נתון, ולהשרות עליו תחושות של ביטחון ושליטה במצב.

זה נכון שבהתחלה נותרתי פעור פה כאשר האחות סיפרה לי על הסטומה, אך לאחר תהליך של “ספיגה ועיכול” ראשוני עלתה בי תחושה של הקלה שכבר לא יהיו לי יותר “הפתעות” בדרך ואני מוכן לכל. בזכות כך התאפשר לי להתמודד בצורה טובה ויעילה יותר עם מה שממילא אינני יכול לשנות.

ההתאוששות מהניתוח לא הייתה קלה כי בכל זאת בתקופה שלא בא אוכל לפי “הצלחתי” להשיל 17 ק”ג ממשקלי והייתי מאוד חלש ורזה. ידעתי שהחלק הקשה כבר מאחורי וכל מה שנותר לי היה להתחזק וכמובן להתחיל להשמין…

בזמן הניתוח נאלצו הרופאים לשים לי סטומה זמנית על מנת לאפשר לחלק מהמעי שהיה חולה, להבריא. אני חייב להודות שההתמודדות עם הסטומה לא הייתה קלה !

בסופו של דבר אני חושב שהדבר ששימח אותי יותר מכל לאחר הניתוח, היא העובדה שיכולתי לחזור לאכול ולהרגיש את אותם טעמים פנטסטיים בפה, אליהם התגעגעתי כל כך!

רק מעצם המחשבה מה אני הולך לאכול באותו יום, התמלאתי באושר ותענוג צרוף!

היה פשוט מדהים לגלות עד כמה היו חסרים לי אותם מאכלים באנאליים, שהייתי זקוק להם מדי יום על מנת להתקיים.

באותה תקופה באו לבקר אותי חולי קרוהן שגם הם עברו ניתוחים. למדתי מהם כיצד הם התגברו על הכל וחזרו לשגרה תוך זמן קצר, ו”שאין לי בכלל מה לחשוש כי אני אצא מזה”. שיחות אלה חיזקו אותי מאוד ונתנו לי להרגיש רגוע יותר, להרגיש שאני שולט במצב ולא הוא שולט בי.

בתקופת האשפוז לאחר הניתוח הייתי מחובר לצינורות שונים ומשונים ונתון לחסדי הרופאים והאחיות, שסייעו לי בביצוע פעולות הכי בסיסיות: לעמוד, לשכב, להתהפך ולהתקלח. עצם הידיעה הזו גרמה לי להרגיש חוסר אונים וחוסר שליטה. אך תמיד כשנזכרתי בסיפורים של אותם חולי קרוהן שהתגברו והצליחו להתמודד, זה מיד החזיר אותי לתלם, הראה לי כמה חזק האור שבקצה המנהרה וגרם לי להרגיש שאני, למעשה, האחראי הבלעדי למחשבות ולתחושות שלי, ולא אף אחד אחר!

לאחר ארבעה חודשי סטומה שעברו בהצלחה החליטו הרופאים להוציא לי אותה ב”ניתוחונצ’יק” שארך שעה ואשפוז קליל ביותר של שלושה ימים מאושרים (הכל יחסי בחיים…) במחלקה כירוגית ו’ המדהימה, שבבית חולים אסותא.

זכור לי שגם לפני הניתוח ה”קטן” הזה הייתי בפגישה אצל האחות. היא שאלה אותי אם אהיה מוכן לדבר עם בחורה שצריכה לעבור ניתוח דומה לזה שעברתי לפני ארבעה חודשים. נעניתי בחיוב לבקשתה ולאחר מספר דקות נכנסתי לחדר האחות שם ישבה בחורה נחמדה יחד עם בעלה ואמה. מיד כשנכנסתי הצגתי את עצמי וסיפרתי שגם אני עברתי ניתוח דומה ונאלצו לשים לי סטומה. היה חשוב לי להרים את החולצה ולהראות את הסטומה בכדי שהיא תדע ש”השד לא נורא כל כך”. סיפרתי לה שאני מנהל חיים רגילים לחלוטין ועושה הכל עם הסטומה. ראיתי על פניה שבהתחלה היא הייתה קצת המומה אבל אח”כ היא סיפרה שמאוד עזרתי לה להבין לקראת מה היא הולכת, וכשראתה אותי יושב מולה על הכסא ומדבר איתה כאילו כלום לא קרה, זה נתן לה כוחות עצומים והרבה תקווה.

אין לי צל של ספק שאם לפני הניתוח הייתי מדבר עם אדם שיש לו סטומה ועבר חוויה דומה למה שאני הולך לעבור, זה היה מעודד וממלא אותי באופטימיות רבה ומחזיר לי מהר מאוד את תחושת הביטחון והשליטה.

זאת ועוד, במשך התקופה שהייתי עם הסטומה התחלתי להפנים את העובדה, שאופן ההתמודדות שלי עם המצב לא צריך להיות כרוך במאבק עימו, אלאבהשלמה עם הסיטואציה הנתונה באותו זמן ושאיננה ניתנת לשינוי מיידי. הבנתי, שבעצם, לכל דבר שיקרה לי אי פעם, תמיד יהיו שני צדדים.

האחד – הצד השלילי, דהיינו הסבל שנכפה עליי ועימו אצטרך להשלים בשלווה, בלית ברירה.

האחר – הצד החיובי אותו אוכל, אם ארצה לנצל לטובתי.

לאחר הניתוח שבוצע בבית חולים אסותא התחלתי לכתוב על מיני דברים שעברו עליי, על מחשבות, תחושות, רעיוניות ועל תוכניות שהיו לי. חשתי שהכתיבה עוזרת לי לפרוק את המשא ש”ישב לי על הלב” שלאחריו המחשבות מסתדרות בראש בצורה הגיונית, וכך אני פחות לחוץ ויותר רגוע. אפילו יצא לי לכתוב כמה שירים ולהקליט אותם…

כחלק מהתובנות שרכשתי לאורך הדרך החלטתי לנסות ולהתמקד בדברים הטובים שאפשר ל”קבל” מהסטומה:

  • להושיט עזרה לאחרים. למעשה, לולא הסטומה לא הייתי מוצא את עצמי מדבר עם אנשים שאני בכלל לא מכיר, שומע את סיפורם האישי ומספר להם על עצמי. באיזשהו מקום ניתן לומר שאני מתעלה מעל הסבל הזה ואני משתמש בו כאמצעי, על מנת לעזור לאחר.
  • להיות מחושל יותר בפני קשיים ומשברים בעתיד. למעשה, בזכות הסטומה ניתנה לי האפשרות להתחבר לכוחות הנפשיים שטמונים בי, שלא הייתי מודע לקיומם קודם לכן.
  • ללמוד לשנות את היחס שלי כלפי הדברים אותם לא אוכל לשנות. למשל, להשלים עם כל הסבל שהיה כרוך בסטומה. אם זה לרוקן את השקית בין 10-15 פעמים ביום, ללכת תמיד עם נייר טואלט ואלכוהול בכיס, להחליף כמעט מדי יום שקית ו”בסיס” ולרוץ הביתה במקרה של “דליפה” מהסטומה, לקום מספר פעמים בלילה בכדי לרוקן את השקית גם כשממש לא בא לי ולישון בתנוחה מסוימת בכדי שהשקית לא תתפוצץ בטעות…
  • הבנתי, שלמעשה, אני צריך להיות אדון לסטומה במקום להיות הקורבן שלה. כלומר לא “לתת לה” את האפשרות לשלוט במחשבה ברגש ובהתנהגות שלי.
  • למדתי להגיב לסיטואציות שקורות לי בחיים, ללא כל קשר לסטומה, בפרופורציה המתאימה. למדתי להבין שגם עם דברים אחרים שקורים בחיים ניתן להשלים בשלווה, ללא כל מרירות וכעס מיותר. כתוצאה מכך אוכל להתפנות להתמקדות בשליטה על הדברים שאותם אני כן יכול לשנות.

אני יכול להעיד על עצמי שרק בזכות הנחישות, ההתמדה וההבנה שלכל מטבע יש שני צדדים הצלחתי לעבור את התקופה הקשה הזאת.

ברגע ש”השתלט” עליי הכעס מיד ראיתי את שני צידי המטבע ואת זכותי לבחור בצד השלילי – כעס או בצד החיובי, קרי הזדמנות למציאת פוטנציאל חיובי במצב או הזדמנות להתחבר לפוטנציאל החיובי שטמון בתוכי.

ואז, גם אם החלטתי לבחור בצד השלילי ידעתי שזאת הייתה הבחירה שלי ושבחירה זו היא אחד הדברים שאני כן יכול לשנות, אם רק יהיה לי האומץ.

אין שום צל של ספק שהייתי מצליח לעמוד בניסיון הקשה הזה גם ללא הידיעה מה זה בכלל לוגותרפיה. אך, הלוגותרפיה שימשה עבורי, למעשה, ככלי נוסףשסייע לי להתמודד עם אותו סבל שעברתי, וגם מסייע לי כיום בהתמודדות עם הקרוהן.

עלי להודות שלעיתים קורה שיש לי “נסיגות” בצורת החשיבה שהתפתחה אצלי ולא תמיד אני מצליח ליישם זאת במצבים מסוימים.

אני זוכר שבפגישה עם אחד הרופאים נאמר לי, שבקרב חולי קרוהן שעברו ניתוח ישנם סיכויים גבוהים יותר שהמחלה תחזור, מאשר אצל אלה שלא עברו ניתוח.

כשהרופא סיפר לי על כך, לרגע אחד שכחתי את כל החשיבה החיובית והבריאה שאותה התחלתי להפנים. לפתע התעוררו בי ספקות האם בכלל יש משהו שאני כן יכול לשנות?

הרגשתי שאני עמוק “בבוץ” ותהיתי האם צורת חשיבה זו באמת יכולה להוציא אותי ממצב זה.

התשובה לכך הייתה, כאמור, שצורת חשיבה זו תוציא אותי מהבוץ רק אם אבחר להשתמש בה.

אחרי זמן מה הבנתי, שלמעשה, אין לי ברירה אלא להחליט להשלים עם המצב שאותו אני לא יכול לשנות ולפיכך עדיף שאתרכז בשתי מטרות:

1. בשליטתי על הדברים אותם אני יכול לשנות.

2. בשינוי היחס שלי כלפי הדברים אותם אני לא יכול לשנות.

אני חושב שלא צריך לחשוש מ”נסיגות” כאלה. להיפך, אני סבור שהן מעודדות את האדם לחשיבה. תהליך החשיבה מחשל, ומייצר כוח ואנרגיה טהורים וחזקים, שיכולים להחזיק מעמד לתמיד ולעורר אצל האדם את הרגש הבריא והעדיף.

ע”פ הלוגותרפיה האדם הוא זה שצריך לעשות את המאמצים הכבירים, על מנת לעזור לעצמו להתעלות ולהיות בשליטה פנימית, ולא אף גורם חיצוני אחר.  

כמובן שישנם גורמים עליהם האדם לא יכול לשלוט כמו: מחלות, תאונות, רעידות אדמה וכו’. אולם לכל מצב או גורם עליו האדם לא יכול לשלוט ישנם מספר מצבים עליהם הוא כן יכול לשלוט. אלו הם, למעשה, מצבים שמתחילים מבפנים, זורמים החוצה ושולטים גם על מצבים חיצוניים. לפיכך מצבים אלה בהחלטניתנים לשליטה על ידו.

לסיום, אחלוק אתכם שתוך כדי כתיבת הסיפור האישי שלי, הרהרתי ביני לבין עצמי:


למה הייתי זקוק 
בזמן האשפוזים באסותא, בתל השומר ובבית עם ה-TPN?


מה הייתי רוצה לדעת או ללמוד
?

מה היה מחזיר לי את החיוך לפנים ומספק לי הרגשה נוחה ורגועה?

התשובה לכך טמונה ב”מתכון” הבא: 

 

מרכיבים

1. 100 גרם של מילים ומשפטים שבאים מהלב

2. כף גדושה במורל

3. מחברת ועט

4. 1/2 קילו צחוק והומור

5. 30 כפות של פוטנציאל חיובי

6. שקית שלמה של שינוי יחס


אופן ההכנה

שתפו כמה שיותר אנשים במה שאתם עוברים ולעולם אל תסתירו שום דבר מאף אחד!

ערבבו זאת עם בדיחות וצחוק מתגלגל על כל דבר אפשרי ועם כל מי שרק אפשר!

הוסיפו לתערובת מחברת ועט וכיתבו על כל מה שעולה בדעתכם, החל מהדבר הכי סתמי שיש וכלה בתובנות פילוסופיות עמוקות על משמעות החיים..

מיזגו לתערובת מעט פוטנציאל חיובי מהול בקורטוב של שינוי יחס משמעותי.

הכניסו לסיר, בשלו על אש קטנה והקפידו לא להיות “עבדים” למחשבות של עצמכם ולדעת שבכל רגע נתון אתם יכולים לבחור כיצד להתייחס למצב שבו אתם נמצאים.

מומלץ להגיש חם, קר או פושר, העיקר שתאכלו את זה עם הרבה חשק וכיף בכל יום שאתם חיים!

מי שמעוניין מוזמן ליצור איתי קשר בכתובת: ohadne@gmail.com

איך אתם יכולים לעמותה?