שמי דרור ואני בן 30. בגיל 8.5 גילו אצלי את מחלת הקרוהן. תמיד חשבתי כמה נורא זה לקבל מחלה בגיל צעיר, אבל כיום אני מבין שהגיל הצעיר עזר לי להתמודד עם המחלה טוב יותר. ההתמודדות עם המחלה בגיל מוקדם טובה יותר מאשר לקבל אותה באמצע החיים כשאתה לומד, מקים משפחה, ובזמן שהחיים מלחיצים גם ככה.

המחלה הגיחה לחיי משום מקום, בלי שום הודעה מוקדמת. התסמינים התאפיינו מדלקת פרקים שליוותה אותי במשך 4 שנים ולקראת גיל 13 המחלה החלה להתגבר והתיאבון החל לסגת והגדילה התמוססה לה. אני זוכר כמה היה קשה לשבת ולאכול ארוחות צהריים וערב, וכמה היה קשה ליהנות מהארוחה. המחלה לקחה ממני המון כוחות ומדי פעם נרדמתי במהלך הארוחות מרוב שהאוכל היווה עבורי סוג של אוייב. בזמן שהאחים שלי סיימו את האוכל, אני נאבקתי בכל ביס ורק קיוויתי שאחרי כל ההשקעה אני לא אמצא את עצמי רץ לשירותים. כיום אני מבין כמה חיי היו נראים אחרת אם לא הייתי נלחם נגד המחלה ולא לוקח את האופטימיות שאמא שלי החדירה בי. כיום אותו אוכל שנחשב בזמנו לאוייב הוא ידידי הטוב ונותן לי סיבה לחייך.

המחלה גרמה לי להתמודד עם בדיקות שלא חשבתי שקיימות, תקופות קשות שחישלו אותי לעתיד הרחוק, בעיות חברתיות והתמודדות עם בדיחות על חשבונך, אבל לבסוף המינוסים הללו גרמו לי לחייך המון, להיות אדם אופטימי וחברתי ולהעריך רוח נעימה. כיום, כאשר אני בן 30, אני חי חיים נורמליים לחלוטין, אוכל נכון ונהנה מהפירות והירקות שאלוהים העניק לנו. הפירות והירקות היו בשבילי בגדר תעלומה בחיי הצעירים, משום שכל טעימה מאותם מאכלים היו גורמים לי לרוץ ולהקיא. אני זוכר את המבט של אמא שלי והעצב שהיה עוטף את פניה כשהיתה רואה אותי מרזה מולה ונראה כל כך חיוור.  אמא שלי טוענת שאני הייתי נותן לה כוחות מאשר היא נתנה לי משום שכשאתה משדר אופטימיות ושמחה ככה הסביבה שלך רוצה יותר לתמוך.

הדבר שלמדתי לאורך הזמן הוא כמה שהראש מתעתע בנו. לימים הבנתי שהאדם היחידי שיכול לעזור לעצמו הוא אני, ולכן החלטתי להילחם במחלה. הדבר הראשון והכי חשוב הוא להסתגל למציאות של מאכלים טובים מול מאכלים רעים. הרופאים יכולים לייעץ ולתת חוות דעת, אבל האדם צריך להקשיב למה שהגוף משדר לו. היו ימים שאכלתי תפוח אדמה שזה אחד המאכלים שכל רופא ממליץ לאכול אבל לי זה עשה רע, ולמרות שאמא שלי היתה מכינה כל שבוע תפוח אדמה אני הייתי אוכל סלט גזר כי הגוף שלי היה מוכן לקבל אותו. חשוב מאוד לאכול מאכלים שבושלו בבית ופחות מאכלים שאוכלים במסעדות כי לבישול יש משמעות חשובה כשהמחלה פעילה.

אומרים שאדם חייב להיות עסוק בכדי שהצרות לא ישפיעו עליו ולכן אימצתי רבות את הספורט והחברים. הספורט עזר לי רבות להיות רעב ולאכול דברים קטנים במהלך היום. הספורט שאני מאוד ממליץ לחולי הקרוהן הוא בעיקר שחייה, משום שזה ספורט מאוד מרגיע ושורף קלוריות מבלי להזיע בכלל. המים נותנים לגוף סוג של רוגע שמאפשר רגיעה גדולה ובגלל שהספורט נעשה מחוץ לבית, הגוף מסוגל להתמודד עם המזון שתתן לו במהלך השהייה בבריכה. המסגרת החיצונית מאפשרת מבחינה פסיכולוגית לגוף לעכל מזון בלי לרוץ לשירותים. חוץ מהספורט חשוב מאוד להיות אדם חברותי ולאמץ סביבך חברים. בגלל המחלה לקחתי כדורים שהיו מאופיינים בתופעות לוואי שגרמו לאנשים חדשים לצחוק עליי ולגרום לי להרגיש רע לגבי מצבי, אבל בזכות חברים רבים שהיו סביבי יכולתי להתמודד גם עם הבדיחות שבאו על חשבוני. חשוב מאוד לשתף אנשים. אומנם המשפחה תמיד תהיה במקום הראשון, אבל חשוב לערב לפחות חבר אחד שאפשר לסמוך עליו ושאפשר להרגיש בנוח לספר לו על מה שעובר עליך. השיחה צריכה להתנהל פעם בחודש או פעמיים בחודש אבל חשוב לעשות זאת במינון נכון אחרת אותו חבר יתרחק ממך משום שגם לו יש צרות משלו.

הקרוהן גרם לי במשך שנים להיות הכי נמוך בכיתה והכי שחיף שיש, העיניים היו חיוורות והצבע הלבן שלט בגופי, אבל בגיל 17 הגלגל הסתובב לטובתי והצמיחה החלה להגיע. כיום אני 1.75 כאשר עד גיל 17 הייתי 1.59, המשקל שלי כיום 74 אבל בגיל 17 הוא היה 48, הצבע של העור עדיין לבן אבל במידה הנכונה לאשכנזי שכמוני.

אני מקווה שהדברים שכתבתי יעזרו לכם ויתנו בכם המון אופטימיות שהמחלה הזאת ניתנת לניצחון ושאפשר להתמודד איתה אם רוצים ולא עסוקים ברחמים. החיים משתבשים בעקבות המחלה, אבל תמיד צריך לזכור שישנם מחלות גרועות יותר ואנחנו קיבלנו מחלה שניתנת להתמודדות ולטיפול. אני מאחל המון בריאות לכולם ומקווה שהסיפור שלי גרם לכם להמון אופטימיות ושתאמצו חלק מהדברים שכתבתי.