ניסים//
“אולי ננסה פונדקאות או אימוץ”? הצעתי לבן זוגי, אחרי אינספור בדיקות הריון שליליות שהשאירו אותי בלי אוויר בריאות. הייתי שלמה לגמרי עם המחשבה לאור מחלת הקרוהן שמלווה אותי ב-20 שנים האחרונות. לא הייתה בי טיפת אמונה שהגוף שלי יכול ליצר משהו טוב, לשאת אותו או לשמור עליו.

ללא ספק לא היה לי מזל שחליתי בקרוהן. אבל כן היה לי מזל (וענק!) שפגשתי את בן זוגי לחיים. הבחור הכי אופטימי שאני מכירה. הוא השיב בשלילה. הוא רצה ילד שיהיה הערבוב של הגנים הדפוקים שלנו. ככה מצאתי את עצמי עושה טיפולי פוריות, זורמת עם השטויות שלו.

בהתחלה לא יכולתי בכלל להגות את צמד המילים הזה: “טיפולי פוריות”. ואכן לא הגיתי. בחרתי לא לספר לאף אחד. כאילו עשיתי משהו רע. רציתי להסיר לחץ. בחרתי לעבור את זה לגמרי לבד. רק בן זוגי האופטימי ואני, עם המעיים המקולקלים.

מרפאת פוריות. זריקות, הרבה זריקות. אבל אני? אני רגילה למחטים. לא דגדג לי. מה שהיה פחות נחמד היה השפעת ההורמונים. לפעמים זה בא לידי ביטוי בצחוק מתגלגל עם דמעות. לפעמים זה בא רק עם דמעות. וחשקים. ורעב. ועצבים.

ואז מחזירים. עובר אחד. ברגע מיוחד. בחדר אינטימי. בלי שום הרדמה או טשטוש. נקודה קטנה זורחת ברחם שלי. שיר של עידן רייכל (שלעולם לא אזכור איזה) התנגן ברקע.

14 ימים. בדיקת דם. הורידים שלי מחליטים שאין דם. לא היום. “תחזירי מחר”. ואני? מבחינתי אין מצב. הצהרתי שאני לא יוצאת מביה”ח בלי שדם יכנס למבחנה. האיומים עזרו.

נשאר להמתין מס’ שעות. המתנתי. ואז קיבלתי טלפון. לא עוד תשובה שלילית. תשובה חיובית אחת גדולה. אני הרה. ה”לא יאומן” קרה. חסל למזל הרע. מזל טוב! טוב מאוד.

תשעה חודשים של הריון עברו בשלום. הגוף שלי החליט שהוא אוהב להיות בהריון והתנהג ממש יפה. והנה אחרי “חורף” קשה של הרבה תשובות שליליות, הגיע ה”אביב” לעולם. והוא הפך אותנו מזוג לשלישייה. והמשפחה שלנו מלבלבת.

למען האמת, היינו צרכים לקרוא לו “ניסים”. אביב הוא נס אחד גדול. אבל לא רק, אביב הוא גם תוצאה של אופטימיות, נחישות ואמונה. בעצמי.

כל הכבוד ענק לצוות הרפואי שליווה ומלווה אותי כל חיי, ומאחר והרשימה באמת ארוכה לא אנקוב בשמות:

בית חולים ליס ליולדות ולנשים

שביל הלידה | ללדת איתך בדרך שלך, לניאדו

צילום: Alona Kashi Aharon Photography

מאת: קורל דרליצ’מן / לא עו”ד אמא