הפוסט הזה נכתב כשאני ״חוגג״ שנה לאבחון, ולתקופה ששינתה מהותית את חיי
האמת היא, שהתלבטתי מאוד האם כדי לפרסם את הפוסט הזה?
האם באמת כדאי לדבר על הדברים שאני עברתי בשנה האחרונה ולחשוף ברשת חברתית
דברים אישיים שככל הנראה לא נוגעים לחיי היומיום של 3/4 ממי שקורא את הפוסט?
החלטתי שיש חשיבות לשתף בחוויות האישיות שלי בתור אחד שחלה במחלת מעי דלקתית,
דווקא בגלל הסטיגמות, וההשפעה שלהן על אנשים שנמצאים בתהליכי אבחון למחלה ואולי זה הסיפור הזה בדרך ישירה או עקיפה יצליח לעזור להם,
ואולי יגביר את המודעות אפילו במעט:
הכול התחיל לפני כמעט שנתיים, אני חודשיים אחרי השחרור מתכונן ללימודים באוניברסיטה
(שיפור בגרויות, פסיכומטרי – כל החבילה) ומתכנן את הטיול של לפני כשהחיים הם לפני קורונה
כשמתחילים לי כאבי בטן בתדירות יחסית גבוהה… אני חושב לעצמי שזה בטח כלום, סתם לחץ של התקופה הנוכחית או וירוס שיחלוף,
למה שאחשוב אחרת? ״כולה כאב בטן״
החודשים עוברים, עם הבגרות סיימתי, את הטיול כבר ביטלתי כי הקורונה החליטה שזה מה שצריך לקרות
(בדיעבד, טיול בדרום אמריקה זה הדבר האחרון שהייתי צריך על הראש – תודה לקורונה טייק 1)
והכאבי בטן באים, הולכים, ושוב חוזרים, והתופעה מתחילה גם להשפיע על המשקל שלי שיורד ויורד ויורד,
אני כבר מתחיל לשים לב שמשהו כאן כבר באמת לא בסדר ומחליט – הגיע הזמן להפסיק להתעלם.
תור לרופא משפחה – בדיקה יחסית שטחית – לא מוצאים כלום, מעולה!
איך אמרו לי? בטח סתם פסיכולוגי, הכול בראש! ואם אפשר, תנסה לשתות פחות קפה לפני מבחנים ואני? ניסיתי, עושה מה שאומרים לי
מתחיל טיפול אלטרנטיבי כי אומרים שזה עושה קסמים, והאמת? צדקו…
הטיפול עזר לי לשמור על חודשיים של שקט ומהיותר טובים שלי באותה שנה – הבטן יצאה לחופש עד ה4.8.20
חוזר ממילואים בבוקר ומרגיש שמשהו שונה, הכאבי בטן חזרו והפעם? בגדול.
הכאבים נוראיים ברמה שאני לא מצליח לעמוד על הרגליים, כאילו הבטן שלי מנסה להגיד לי ? ״חשבת שאני אוותר כל כךמהר?״ , מסתבר שלא …
נכנס למקלחת חושב אולי זה יעזור ופתאום מרגיש איך העולם מתכווץ לאט לאט, הנשימות מכבידות , מתחיל להילחץ, לא מבין מה קורה
עד שאני כבר לא עם עיניים פקוחות ומתעלף.
במזל באותו יום אבא שלי עובד מהבית (תודה לקורונה טייק 2) ישר למיון בשיבא, הפעם זה כבר יותר מדי.
בשירות הצבאי שלי חוויתי מצבי לחץ וחוסר וודאות ואני חושב שמעולם לא חוויתי את התחושות האלו בעוצמה כזאת
כמו בסיטואציה הזו כשאני כבר באמת מבין – משהו ממש אבל ממש לא בסדר. מגיעות התוצאות של הבדיקות – מדדי דלקת ברמה פי 8 מהנורמה.
הרופאה אומרת לי שאני צריך לעשות בדיקות מקיפות יותר על מנת לאבחן במדויק מה יש,
אני שמתעקש לקבל עוד מידע והערכה מסויימת למה יש לי מקבל את התשובה :״אני לא רוצה לומר סתם, אבל להערכתי יש סיכוי גבוהה שזה קרוהן״
על המחלה הזאת שמעתי מספר פעמים עד אותו יום, תמיד בהקשר של אנשים שלא יכולים לאכול כמעט כלום,
שלא יוצאים מהבית, ועוד סיפורי זוועות לא מעטים.
בשבילי זאת הייתה תשובה טובה בהשוואה למה שדמיינתי שיש לי,
ובכל זאת כמובן שהמחשבה שאצטרך להתרגל לחיים אחרים שונים לגמרי ממה שהכרתי הרתיעה אותי מאוד.
עשרה ימים של חוסר וודאות, קריאה על מחלות מעי דלקתיות שונות הסתיימו באבחון הצפוי –
אני חולה קרוהן, זה מה שגרם לי לכאבים ולירידה דרסטית במשקל כבר 10 חודשים
התחושות מעורבות – מצד אחד, סוף סוף אני יודע למה סבלתי תקופה כל כך ארוכה שהשפיעה
על חיי החברתיים והאישיים בצורה מהותית ועכשיו סוף סוף אוכל לטפל בה ולהרגיש לפחות קצת טוב יותר,
ומצד שני: זו מחלה כרונית שאין לה תרופה, כלומר היא כאן כדי להישאר, ועכשיו
מגיע השלב שאני נמצא בו שנה אחרי ויכול לומר: זה לא כל כך נורא!!
נכון, זה מגביל מאוד באוכל (גם אם לתקופה זמנית, אבל ארוכה), נכון, זה גורם לך לעיתים לומר לא לחברים שמתים לדפוק
המבורגר אחרי יום לימודים ואתה יודע שלא כדאי – כי וואלה פירגנת לעצמך יותר מדי השבוע
בג׳אנק פוד וצריך לשמור על איזון וכן זה כל פעם להתחיל להסביר למה אתה לא אוכל חומוס (מי ידע שזה יהיה כזה קשה?)
ומצד שני , אתה הרבה יותר מודע לשליטה בלחץ של עצמך, אתה הופך לרגוע יותר, אתה אוכל
בריא יותר, אתה מקפיד על הספורט כי אתה יודע שזה עוזר ומחזק, ואתה חי עם זה!
אני נמצא שנה אחרי האבחון ובשנה הזאת עברתי לבאר שבע, התחלתי ללמוד, וחייתי חיים של
בן אדם נורמלי לחלוטין (עםקצת יותר מודעות בעניין האוכל) וזהו!
אז לסיכום הפוסט הזה שהיה ארוך אולי קצת מדי , כמה מילים ועובדה מעניינת – ישראל זו
המדינה שיש בה הכי הרבה חולי קרוהן בעולם, והסיבות המשוערות למחלה הן: תזונה מתועשת מדי,
גנטיקה, וכמובן – תחושת לחץ מתמשכת. אז בפעם הבאה שמישהו שקרוב אליכם יספר לכם שהוא בתהליך אבחון לקרוהן / קוליטיס
או כל מחלת מעי אחרת, במקום סיפורי הזוועות ששמעתם , אל תשכחו לציין שזה לא חייב להיות כל כל נורא, וגם את הסיפור הזה :)
