פעילות גופנית משפרת איכות חיים

חולי קרוהן בשלבי הפוגה של המחלה המנהלים פעילות אימון גופנית גבוהה יותר – נוטים פחות לפתח מחלה אקטיבית לאחר שישה חודשי אימונים קבועים. מחקר שהתפרסם ב- Inflammatory Bowel Diseases קובע כי גם חולי קוליטיס במצב של הפוגה נוטים פחות לפתח מחלה אקטיבית, אולם בכל הנוגע לחולים אלה, המובהקות הסטטיסטית אינה משמעותית.

למרות ההשפעות המוכרות של אימון גופני על איכות החיים של חולים במחלות מעי דלקתיות (IBD), המידע אודות תפקיד האימון הזה בכל הנוגע לפעילות המחלה עודו מצומצם. החוקרים, מאוניברסיטת צפון קרולינה וממרכז המחקר הגסטרולוגי והביולוגי Chapel Hill בצפון קרולינה, התמקדו בחולים המצויים בשלבי הפוגה של המחלה, וניסו להעריך את הקשר בין תרגול גופני ובין חידוש פעילות המחלה ומעבר למצב אקטיבי שלה.

המחקר הפרוספקטיבי כלל נתונים של 1,308 חולי קרוהן ו- 549 חולי קוליטיס, כולם במצב הפוגה. המחקר בחן נתונים של ההתאגדות האמריקאית לקרוהן וקוליטיס (CCFA), על בסיס דיווח עצמי של חולים, לאחר שישה חודשים. במחקר לא נכללו נשים בהריון, חולים שעברו ניתוחים עד חודש מתחילת המחקר, סבלו משברים או בעיות לב. הגיל החציוני של המשתתפים שנכללו במחקר היה 45 לחולי קרוהן ו- 43 לחולי קוליטיס, ומשך המחלה החציני עוד על 12 ו- 9 שנים בהתאמה. רוב המשתתפים במחקר היו נשים. בנוסף, מרבית המשתתפים היו בעלי BMI תקין. יותר חולי קרוהן נטלו באופן קבוע תרופות ביולוגיות, ובהן adalimumab, infliximab, certolizumab pegol או natalizumab.

תרגול גופני – חולי קרוהן

בקרב חולי קרוהן, 20% ממי שנמצאו בקטגוריית הפעילות הגופנית הנמוכה פיתחו מחלה פעילה, לעומת 15% בלבד ממי שנמצאו בקטגוריית פעילות גופנית גבוהה. עם זאת, בתת קבוצה קטנה יחסית של משתמשי סטרואידים (30 פעילים ברמה גבוהה, 46 ברמה נמוכה), הסיכון להתלקחות מחלה היה גבוה יותר אצל מי שעסקו בפעילות גופנית ברמה גבוהה. לעומת זאת אצל הרוב המוחלט של המשתתפים, שלא נטלו סטרואידים, (627 פעילות ברמה גבוהה, 603 בנמוכה) הציגו מי שמתאמנים יותר סיכון נמוך משמעותית ברמה בעלת משמעות סטטיסטית.

תרגול גופני – חולי קוליטיס

בקבוצת חולי הקוליטיס (549 משתתפים בסך הכל) 28% מאלו שרמת האימון הגופני שלהם הייתה נמוכה פיתחו מחלה אקטיבית במהלך ששת חודשי המחקר, לעומת 21% בלבד ממי שהיו בקבוצת האימון ברמה גבוהה.

זהו המחקר הפרוספקטיבי הגדול ביותר שנערך עד מועד פרסומו, אשר בדק את השפעות התרגול הגופני על מחלות מעי דלקתיות. החוקרים מצאו כי הירידה בסיכון נשמרת גם לאחר תיאום הנתונים למשתני גיל, השכלה, שימוש בסטרואידים, BMI, עישון ומשך המחלה.
גם אם המנגנון המדויק שבו משפיע אימון גופני על IBD אינו ברור, קיימים יתרונות פיזיולוגיים מוכרים היטב לאימון גופני, העשויים להיות חשובים לחולי IBD. הבעיה היא, שחולים כאלה נוטים לעסוק פחות בפעילות גופנית מהאוכלוסייה הבריאה. מומחים ממליצים לחולי IBD לבצע צעידה של 20-30 דקות, שלוש פעמים בשבוע, בקצב דופק של 60% מהמקסימום, ואימוני התנגדות 2-3 פעמים בשבוע הנדרשים על מנת לשמור על צפיפות העצם.
המחקר הנוכחי מצביע על כך שאימונים אלה אינם רק בטוחים, אלא גם נושאים פוטנציאל לצמצום הסיכון לפיתוח מחלה פעילה. עם זאת, לא ידוע האם האימון הוא שמגן מפני התפרצות או שאנשים בריאים יותר המצויים בסיכון נמוך יותר מציגים יכולת גבוהה יותר להתאמן.

אלא שהאתגר לשמור על רמות כושר או לבצע פעילות ספורטיבית גדל כאשר מופיעים סימפטומים דוגמת שלשולים, עייפות וכאב חמור, ואם הדברים האלה נכונים לגבי אנשים בריאים – הם משמעותיים עוד יותר אצל חולי IBD.
איסוף המידע במחקר הנוכחי התבצע על ידי שליחת שאלונים מקוונים ל- 31,000 חולי קרוהן בבריטניה. 65% מתוך 918 המשיבים היו נשים. כמחצית המשיבים סובלים מקרוהן, וכמחציתם מקוליטיס. 61% היו בני 30-59.
66% דיווחו כי הם עוסקים בפעילות גופנית, מתוכם 32% מדי יום, 57% מדי שבוע, 5% אחת לחודש, 4% פחות מאחת לחודש, ו- 1% לעתים נדירות בלבד. רשימת הפעילויות הגופניות כוללת צעידה (16%), ריצה (15%), התעמלות (13%), שחיה (12%), רכיבת אופניים (12%), זומבה ויוגה (6 ו-5% בהתאמה).
רוב המשיבים (61%) העריכו כי רמת הכושר הגופני שלהם ממוצעת. 16% דיווחו על כושר גופני טוב מהממוצע, ו- 23% על כושר נמוך מהממוצע. אלא שרוב המשיבים אף דיווחו כי מחלתם משפיעה על רמת הכושר הגופני שלהם. 50% מדווחים על השפעה רבה, ו- 38% על השפעה כל שהיא. רק 12% אומרים כי אין ל- IBD כל השפעה על כושרם הגופני.

אימון משפר את ההרגשה של 72% מהנשאלים במחקר.

72% מהמשיבים מדווחים כי אימון גופני גורם להם להרגיש טוב יותר. 12% מתוכם מדווחים על עליה ברמת האנרגיה שלהם, 9% על תחושת כושר ובריאות גבוהה יותר, 12% על סיוע בהפגת הסימפטומים של IBD, שליטה על משקלם ושיפור השינה, 4% אומרים כי התרגול הגופני מספק להם נושא להתמקד בו חוץ מהמחלה, ושיעור דומה מעידים כי התרגול גורם להם להרגיש "יותר נורמליים".

23% מהמשיבים מצאו כי תרגול גופני גורם להם להרגיש גרוע יותר. הבעיה השכיחה ביותר עליה דיווחו הייתה עייפות (41%). בעיות אחרות כללו עליה בתכיפות הצורך לשירותים (12%), עליה בכאבי בטן (17%), עליה בכאבי מפרקים (7%), והחמרה בתסמיני IBD ק (11%).
בקרב הקבוצה שדיווחה על שיפור במצבה כתוצאה מאימונים, דיווחו 43% כי המחסום העיקרי המונע מהם להתאמן הוא מחסור בזמן. 68% אמרו כי הם עייפים מדי, 34% סובלים מבעיות רפואיות, ו- 32% אמרו כי הם סובלים מכאבים המונעים מהם לעתים להתאמן.

בסך הכל, דיווחו 80% מכלל המשיבים כי מחלת IBD מנעה מהם לבצע אימון גופני, בנקודת זמן מסוימת או באופן קבוע.
החוקרים מצביעים על כך שכמה מהחסמים המונעים מחולי IBD לבצע אימון גופני אינם שונים מאלה של האוכלוסייה הכללית – אלא שלצידם קיימים חסמים ייחודיים לאוכלוסיית החולים. לפיכך, הם ממליצים לתת תמיכה טובה יותר לאנשים הסובלים מ- IBD, ולעודד אותם להתאמן, בכל מצב שבו